אחרי האאוטו-דה-פה נתלו בגדי הסמבניטו של הנידונים, עם שמם ושם משפחתם, במנזר הדומיניקני סנטו דומינגו בפלמה. זה לא היה מוזיאון: זו הייתה אזהרה קבועה.
הם נשארו שם, לעיני כולם, עד אמצע המאה ה-19.
לפי המסורת, כמה משפחות שהופיעו גם הן ברשימות שילמו כדי שיסירו את שמותיהן. השמות שנשארו תלויים היו החמישה-עשר: אגילו, בונין, קורטס, פורטסה, פוסטר, מרטי, מירו, פיקו, פיניה, פומאר, סגורה, טרונג'י, ולנטי, ולריולה וואלס.
כך הפך משפט משנת 1691 לאות קלון תורשתי. מאתיים שנה אחר כך עדיין קבעו השמות האלה עם מי מותר להתחתן, לאיזו גילדה אפשר להצטרף ואם אפשר להיות כומר במיורקה.
היום אותם שמות הם רמז למי שמחפש מאין בא.
