השבת נכנסת ביום שישי בשקיעה. בפלמה של המאה ה-17 איש ברחוב סאז'ל לא יכול היה להחזיק לוח עברי בלי לסכן את חייו. אבל כולם שמעו את הפעמונים.
משרתת סיפרה לבית הדין בדיוק מצמרר: גבירתה "אינה עושה מלאכה בלילות שישי, ויהי מה, אלא ברגע שמצלצלים לתפילה היא מניחה את עבודתה". התפילה הייתה צלצול האנג'לוס. הכנסייה, בלי לדעת, הכריזה על תחילת היום הקדוש של היהודים.
בשבת גם לא בישלו. מה שנאכל בשבת בושל ביום שישי לפני השקיעה, "ובהקפדה כזאת שלעולם אינם מבשלים, אלא אם היא חולה ואין ברירה". החריג היחיד היה מחלה, וזה בדיוק החריג שההלכה מתירה.
חיים כפולים שנמדדו בשעון של היריב: מיסה ביום ראשון, שבת ביום שבת, ופעמוני הקהילה כגבול ביניהם.
